החלטה בתיק מ"ת 29787-11-13

כללי

1.      ביום 17.11.13 הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בד בבד עתרה המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.      בכתב האישום נטען כי ביום 1.11.13, בסמוך לשעה 04:32 לפנות בוקר, בעקבות סכסוך בין פ.פ (להלן: "המתלוננת"), לבין חברו של הנאשם שרון, נסע המשיב ברכבו מסוג מאזדה מ.ר. 5752171 (להלן: "המזדה") לתחנת דלק "מנחם" בצומת הורדים בראשון לציון ומילא בקבוק ריק בדלק (להלן: "חומר דליק"). לאחר מכן נסע לכתובת מגוריה של המתלוננת ברח' הורוביץ בראשון לציון, והבחין ברכבה של המתלוננת מסוג יונדאי מ.ר. 3456810 (להלן: "הרכב"), אשר חנה בסמוך לביתה. נטען כי המשיב שפך את החומר הדליק על הרכב, הציתו ונמלט מהמקום ברכב המזדה. כתוצאה מההצתה נשרף רכבה של המתלוננת ונגרם לו נזק רב.

3.      בדיון שנערך בפניי ביום 26.11.13 חלקה ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה בתיק וביקשה כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר ללא תנאים מגבילים.

טענות הצדדים

4.      ב"כ המבקשת הפנתה להודעתה של המתלוננת, המלמדת על  קיומה של מערכת יחסים בין המתלוננת לבין שרון, אשר נסתיימה ביוזמת המתלוננת, ואשר הותירה משקעים אצל שרון, ולהודעות SMS שקיבלה המתלוננת ממכשיר הטלפון של שרון בסמוך לאירוע, בהן נכתב: "אם תמשיכי ללכלך...תשלמי מחיר יקר...תפסיקי ללכלך, זונה".

5.      מספר הטלפון נקשר לשרון במספר דרכים: ראשית הוא מופיע בספר הטלפונים של המשיב תחת השם שרון, ושנית עדה בשם עינב טליאס מסרה כי היא התקשרה לשרון למספר הזה , הם קיימו מספר שיחות והחליפו הודעות טקסט במספר זה.

6.      כן הפנתה ב"כ המבקשת לצילומי אבטחה מבניין המגורים של שרון ושל המשיב, ולדו"חות צפייה שערכו השוטרים, מהם עולה כי המשיב נראה כשהוא מחזיר את שרון לבניין בשעה 04:32 וממשיך בעצמו בנסיעה מהמקום. בהמשך נצפה המשיב במצלמות האבטחה של תחנת הדלק בצומת ורדים בראשון לציון, שם הוא נראה ממלא בקבוק בדלק, וכעבור מספר דקות תועד במצלמות אבטחה של גן ילדים, אשר בסמוך אליו חנה רכבה של המתלוננת, אדם דומה יוצא מרכב דומה ומצית את רכבה של המתלוננת. בהמשך נראה המשיב חוזר לביתו בשעה 05:25.

7.      המשיב בחקירתו אישר כי משתמש ברכב מסוג מזדה 3, וכי הוא מתגורר עם שרון. גרסתו ביחס לאירועי אותו יום היתה גרסה מתפתחת. בתחילה מסר כי נסע עם שרון למסעדת "נאפיס" ולאחר מכן חזרו שניהם לביתם. בהמשך טען כי היה עם שרון במועדון עד שעה 04:30 ולאחר מכן הסיע את שרון לביתו ונסע לבית הוריו בחולון, אלא שמעדות אחותו עולה כי בשעה שהמשיב חזר לביתו בחולון השמש כבר האירה. כמו כן המשיב ציין כי תדלק את רכבו בשעות הערב, ולא הזכיר את ביקורו בתחנת הדלק בגן הורדים עד אשר עומת עם מצלמות האבטחה, ומכל מקום לא ידע להסביר את פשר מעשיו במקום. כן הפנתה ב"כ המאשימה לסתירות נוספות בגרסתו של המשיב.

8.      ב"כ המבקשת ציינה כי לשרון נשלח מכתב יידוע בטרם הגשת כתב אישום ועל כן טרם הוגש כנגדו כתב אישום.

9.      ב"כ המשיב טענה כי מסרטון ההצתה עצמו לא ניתן לזהות את המשיב ואין כל סימן היכר ייחודי ברכב המשייכו למשיב. כן טענה כי ישנו פער לא מוסבר בשעות המצויינות על סרטוני האבטחה השונים, וכי המשיב לא יכול היה להספיק לעשות את כל הפעולות בפרק זמן נתון של 20 דקות.

10.  כן ציינה כי שרון, שלו היה מניע לביצוע המעשה, משוחרר ללא תנאים מגבילים ולא הוגש נגדו כתב אישום.

11.  ב"כ המשיב טענה כי לא צורפו לתיק איכונים למכשיר הטלפון של המשיב, אשר היה בהם לתמוך בטענת המשיב כי לא שהה במקום ההצתה, וכי זהו מחדל חקירתי שצריך לפעול לזכות המשיב.

12.  עוד טענה ב"כ המשיב כי אין ראיות פיזיות הקושרות את המשיב לאירוע, דוגמת שרידי דלק על בגדיו.

המסגרת הנורמטיבית

13.  כידוע, בשלב זה בחינת הראיות היא לכאורית בלבד. במסגרת השאלה אם לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו על בית המשפט לבחון אם בחומר החקירה מצוי הפוטנציאל הראייתי, אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל).

14.  דברים אלה נכונים אף במקום בו חומר הראיות כולו מבוסס על מארג של ראיות נסיבתיות, וזאת, בתנאי שגלומה בחומר הראייתי הנסיבתי אפשרות סבירה להרשעה בתום ההליך העיקרי (בש"פ 3255/13 חרב נ' מדינת ישראל בפסקה 11, וראו גם בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל ; בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל; בש"פ 1636/13 קאניאוונג נ' מדינת ישראל).

לא למותר הוא להביא, בהקשר הנדון, מדברי השופט נ' הנדל, בבש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל, בנושא דיותן ועוצמתן של הראיות הנסיבתיות, הדרושות לשם עמידה בהוראות סעיף 21 (ב) לחוק המעצרים:

"תיתכנה שלוש אפשרויות. הראשונה - הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה - הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית - עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים" (שם, בפסקה 8).